"... אבל מישהו היום דרך עלי ואני לא יכולה לקום... "- מה עושים כשזה קורה לילדה שלך?

 

לפני כמה ימים הבכורה שלי חזרה נסערת הביתה.

היא התאפקה כ"כ חזק לא להתפרץ מיד - אבל זה היה חזק ממנה.

 

היא כ"כ בוגרת. 

היא מצליחה לנסח את מלותיה ברהיטות שלא הייתי מצפה מילדה בכיתה ד', ומזקקת את נק' הפגיעה המדויקת. את תחושת ההשפלה שחוותה.

המורה (ואני בטוחה שללא שום כוונה זדונית) פשוט דרכה עליה. מעכה אותה לגמרי.

 

 

ואני עומדת שם - מטגנת את הצ'יפסים לארוחת הצהרים ומנסה להוריד את גוש העלבון שהולך ומצטבר לי בגרון.

איך אני עוזרת לה לקום??

 

והגוש הזה מקשה עלי לחשוב בהיגיון.

מקשה עלי לשים את כובע המבוגרת האחראית. המטפלת (!)

איך מתמודדים עם המצב הזה?

בא לי ללכת להפוך שולחנות! לשרוף חדרים! לצרוח!

אבל אני יודעת שלעולם לא אעשה אז זה - ובנינו, גם אם הייתי עושה את זה, מה זה כבר היה פותר?

 

אז קודם כל חיבקתי אותה. חיבוק ארוך וחזק.

כזה שגם ירגיע אותי.

ואח"כ שיתפתי אותה עם התחושות שעולות בי.

בין הדמעות יכולתי להבחין בחיוך שובבי עם קורטוב דאגה

("אל תדאגי מתוקה שלי, אמא שלך היא לא מאלה ששורפות את המועדון")

 

ואז דיברנו. אמא ובת.

על הכאב. על ההשפלה.

על דרכים להתמודד.

 

בדקנו מה אנחנו רוצות להשיג (מלבד פורקן תוקפני של הכעס...)

ובנינו אסטרטגיה.

הצלחתי לראות את ההקלה בעייני ביתי.

וזה פירק קצת את הגוש הנורא  הזה שעדיין היה תקוע לי בגרון.

אפילו הצלחנו לאכול ארוחת צהרים.

 

עכשיו אנחנו עובדות על זה.

קבענו פגישות עם המורה, המחנכת ואם יהיה צורך גם עם המנהלת.

המטרה שלנו ברורה ויש לנו את המילים להביע את רצוננו.

 

מרגישה הקלה וגם קצת גאווה שהצלחתי לגייס את האמא הטיפולית שבי.

אבל בלילה. כשנכנסתי למיטה וסיפרתי לבעלי מה קרה.

לא יכולתי לעצור את הדמעות. והגוש התפרק לאלפי טיפות מלוחות.

 

אני יודעת.

זאת רק ההתחלה.

עוד יהיו הרבה מיקרים שכאלה.

וממקרה למקרה היא תצמח ותתחזק ותפרח.

 

ועדיין - כמה זה קשה...

שיתוף בפייסבוק
Please reload

הרשמה לבלוג

פוסטים אחרונים

Please reload

ארכיון פוסטים

Please reload

רשתות חברתיות

  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

עמוד פוסט